משחר ילדותי הוא מלווה אותי, יש לנו קשר עין וחיבור בלב. בגן, בתנועת הנוער, בצבא, לכל מקום הוא הולך איתי וממלא אותי גאוה.
יש לי אהבה המיוחדת לדגל ישראל שלנו. אני מחפשת ומצלמת אותו בכל מקום שאליו אני מגיעה בארץ ובעולם, בים, באויר וביבשה.
בעשור האחרון האהבה שלנו באה לידי ביטוי באין סוף צילומים שלו. הוא הדוגמן הכי מצולם שלי. כמו שאומרים ״יש לו את זה״ הוא משנה קומפוזיציות הטוב ביותר. משנה גוונים סידרתי. הוא יודע להיות הכי אותנטי. גם כשהוא לעיתים בשפל, הוא יודע להתרומם ולתת הופעה.
במהלך השנים צברתי מאות תמונות דגל בכל מיני מצבים. היה רק עניין של זמן שאנחנו נופיע יחד בפרוייקט צילום חברתי. עכשיו יותר מתמיד זה הזמן.
הדגל בעל הרקע הלבן שני הפסים הכחולים ומגן דוד כחול במרכז, הוכרז ב 1948 כדגלה הרשמי של מדינת ישראל.
מאז הוא מתנוסס בכל אירוע רשמי, במוסדות המדינה, רשויות מקומיות, בתחרויות ספורט ארציות ובינלאומיות, בתי ספר ואם נפקח עיניים נראה אותו על מרפסות, מכוניות, אצלי במטבח, בגינה, על שולחן העבודה ועוד ועוד.
בחרתי לקרוא לפרוייקט ״ הדגל שלי – בכל מצב״ כי כך אני חשה.
אני מכירה אותו, בכל מצב הוא יהיה הדגל שלי. צילמתי אותו במצבים הכי אינטימיים שיש, בלילות הקרים, כשהוא כמעט במערומיו. לעיתים, תוך כדי תנועה, דרך שמשות, בסמארטפון, ברוח ובמצב רוח.
לקראת יום העצמאות ה 72 למדינת ישראל, בחרתי להעלות תערוכת צילום עם מבחר צילומי דגל, כמספר שנותיה של ארצנו.
תערוכת צילום, שתלווה בסיפורי גבורה. במעמד, מר דן בירן, חוקר המורשת ההיסטורית של דגל ישראל וסיפורו המרתק. איש הלח״י, מר דוד כהן, בן ה 88, שמקדיש חדר שלם בביתו למבחר דגלי ישראל וסיפורי מחתרות והשנה אף בחר להתחפש לדגל ישראל.
התקופה המאתגרת בה אנו נמצאים כעת בשל ״מגפת הקורונה״ וההשלכות הבריאותיות, חברתיות, כלכליות, אילצה אותי לשנות תכניות ולחשוב כיצד בכל זאת ניתן להציג את הפרוייקט.
אין לי ספק כי דוקא ימים אלה מתאימים להעלות את הפרוייקט ולתת לו במה, על מנת לתרום להרמת המורל הלאומי.
בשלב זה התערוכה תעלה באתר.
אפריל 2020
אייר התש״פ יהודית הרפז – צלמת
מה מסמל הדגל עבורי?
״הדגל שלי הוא כחול ולבן,
מתבדר ברוח רוב הזמן.
לפעמים עם נוכחות, לפעמים דהוי,
לפעמים שפוף, לפעמים בלוי.
יש דגל גדול ויש שנחבא אל הכלים,
יש שניצב בראש התורן ויש שכולו קרעים.
כל אחד מאיתנו דגל איתן,
אף אחד מאיתנו לא שחור או לבן.
לפעמים מלא בטחון, לעיתים מכונס,
ביישן, מפוחד, עושה מעשי קונדס.
זקוף, מחבק, משדר עוצמה,
משתדל לעשות את הבחירה הנכונה.
הדגל ואנחנו יד ביד צועדים,
מנצחים כל מכשול ומגיעים ליעדים.״
אני אוהבת אותו במיוחד בתחילת משחק כדורסל כשהוא על המרקע וההמנון מתנגן ברקע.
אני אוהבת אותו מאוד בימי מעצמאות כשהוא נמקבל את הכבוד הראוי לו בטקסים השונים.
אני מחבקת אותו כשהוא מונח על הקברים.
אני אוהבת אותו כשהוא מתנוסס על עמודים, מטוסים, חלונות כתכשיט, חולצות וכובעים.
אם נביט סביבנו יש לנו הרבה במה להתגאות, הצלחנו ב 72 שנות מדינה להגיע להשגים שאין כדוגמתם בעולם.
יש לנו ארץ יפה, רקמה אנושית מופלאה, חיילים נאמנים ואמיצים, בורכנו בכישורונות רבים ומגוונים.
תודה מיוחדת לשותפים הכי מתוקים שלי יגל, פלא, יובל, אביתר ונחמן נכדי, שבכל נסיעה שלנו יחד חפשים לסבתא דגלים ומוצאים לי עוד ועוד דגלים.
בברכת ״כל שנבקש לו יהי״,
יהודית הרפז צלמת חברתית.
אדר תש״פ, אפריל 2020
יהודית הרפז, צלמת חברתית.
נשואה, אמא לארבעה ילדים ואחד עשר נכדים, מתגוררת במושב בית זית.
צלמת חברתית, זה אומר כי דרך הצילום אני מנסה לתת ערך ולתרום לחברה המגוונת שלנו.
מזה מספר שנים אני עוסקת בתחום הצילום. מצלמת בעיקר צילומי נשים, סטודיו ורחוב.
בעלת הבלוג ״אישה ועדשה״ שמאגד סיפורים וחוויות בתחום הצילום, טיולים והחיים בכלל.
באמתחתי שתי תערוכות חברתיות.
לקראת שנת ה 68 למדינת ישראל יצרתי יחד עם הצלם מאיר אליפור את תערוכת הצילום ״העיניים של המדינה״ ובשנת ה 70 למדינת ישראל העלייתי את תערוכת הצילום ״נשים שבעים״. שתי התערוכות נחלו הצלחה וזוכים עד היום להתעניינות רבה.
צילום באהבה זה כל הסיפור.
קצת עלי-
ילידת חיפה, בוגרת בית ספר איזורי ״גליל מערבי״, שירות צבאי כפקידה פלוגתית ב״גולני״.
למדתי באוניברסיטה העברית מתמטיקה ולשון לתואר ראשון, בהמשך למדתי משפטים והוסמכתי לעריכת דין.
דן בירן ז"ל
במלחמת ששת הימים, היה דני בירן צנחן צעיר שהשתתף בפריצה לירושלים כחייל מילואים בחטיבה 55. כשהגיעו הצנחנים להר הבית נשלח דני להניף את דגל ישראל על מבנה כיפת הסלע, לאחר שניסיון קודם להנפה כזו נכשל עקב ירי צלפים.
עשרות שנים לאחר אותו אירוע מכונן, החליט בירן לרדת לשורשיו ולמקורו של דגל ישראל. לאחר מחקר ממושך אותו ערך, שהשתרע על פני מספר רב של ארצות ושנים, הוציא בירן תחת ידו ספר מרתק בשם: "איש על דגלו", בהוצאת "סטימצקי".